12/09/2024
https://www.maariv.co.il/journalists/Article-1128651
לא רק שמאל קיצוני בחו"ל: גם יהודים נוטלים חלק נכבד בהפצת שקרים על ישראל
כתבה שהתפרסמה בעיתון מעריב
אני אוהב לצייר בעזרת מילים. אחרי שקבלתי את תעודת הפנסיונר נראה לי שלא יהיה לי הרבה זמן לכתוב. להיות גמלאי זה אומר דרשני. אנשים חושבים שפנסיונר יושב בבית, קורא עיתון ואולי כמו פעם הולך לבנק לעשות סידורים. בהולנד אנחנו אומרים "לשבת מאחורי הגרניום"
תוכניות לא חסר. כתיבת ספר "איתמר, המטוס ואמא רוסיה". אולי אני השאיר את הכתיבה לימי החורף החשוכים או ממש לעת זקנה.
אני עדין שומע את השאגות "תספרו לעולם". יש הרבה מה לספר לקהל הקוראים בהולנדית על ההיסטוריה של "העליהום".המתקפה הסוחפת וההמונית על מדינת ישראל או יהודים באשר הם. ביקורות, גינויים והשמצות. הרי בני ישמעאל, מספרם בעולם גדול בהרבה מבני ישראל. לא יודע מה יהיה באנגליה או הולנד בעוד עשור או שנים. מה שבטוח זה "לא טוב ליהודים".
נכנס היום לחנות לקוח גדול , אני נמצא במרכז חקלאי גדול, . אני מכיר אותו. בעבר היו לנו חילופי מילים. הוא התחיל לדבר על ישראלים או יהודים עקב ניסיון רע בעבר בזמן שהוא התגורר בדרום אפריקה. עכשיו הוא ניגש אלי ובתקיפות אומר לי שצבא הגנה לישראל צריך להרוג עד לאחרון.
אני דבר ראשון מודה לו שהוא הוא עומד מאחורי מדינת ישראל. לא כולם פה כאלו. אני נכנס יותר לפרטים ומדבר על כספים שהגיעו מהאיחוד מצאו את דרכם לבניית מנהרות. הלקוח גדל על ברכי פסוקים מהתנך שמדברים על המדבר שיפרח. אכן כך. אני ממשיך ומספר לו על ההבדל בין אנשים שהקימו מדינה לתפארת, לבין אנשים שבשם הדת פשוט רוצים שעם ישראל יעלם מעל פני האדמה.
אני בהרבה מקרים צריך להסביר את עצמי. אין טעם להתלהם או לריב. אחרי הכל אנחנו כולנו היכן שהוא שגרירים של מדינת ישראל גם בימים קשים אלו.
"מה אם החטופים" הוא שואל אותי. כן ככה זה למרות שאני לא משתתף בוועדה שעוסקת שיחרורם. אני מדבר על בעל עסקים, שמשכיר בנינים. חלק מהדיירים לא משלמים בטענה שאין אוכל בבית, בסוף את בעל הבית זה לא מעניין והוא מגרש אותם. הכל עניין של כסף. שמדברים על נושא החטופים . אנשים מרכינים ראש. באמת זה חלום הבלהות של כל אחד. אבדתי בן אז אני יותר מזדהה עם אותו אבא של בת שנחטפה ונצחה שאמר משהו בסגנון "לפחות עכשיו היא כבר לא סובלת". מי שהיה שמה מבין.
אנשים במנהרות בתנאים יותר גרועים מחולדות. אני זוכר את הימים הראשונים אחרי שהמטוס התרסק. באתי במיוחד לארץ עם האשה שתשמע מחבר מחזור "אז טייס אלעל. מה קורה בגובה כזה ושהוא לא סבל. ככה זה. זהו סרט שחוזר על עצמו במוח כל היום. אז מה באמת בקשר לשבוים ? ו"הצל לקוחים למות" (משלי, כ"ד, י"א). זה באמת לא משנה אם הקורא מאמין לנאמר.
ילד קטן ואמא וזאת רק דוגמא, הלכו לישון כמו כולם. יש צבא ומשטרה ככה בערך. המערכות קרסו ולא באשמתם. הם לא הסחורה שנמכרת לכל המרבה במחיר. איך אומרים "אכלתם אותה" בשביל מה בונים גדר. זכותם לחזור הביתה כבר למחרת. כמובן הכל בתאוריה וכבר עברה כמעט שנה. זאת דעתי בכל אופן. מי שחייב שכר דירה חייב לשלם. ממשלת ישראל היתה צריכה פשוט לרוכן את תאי הכלא. לשלם את החוב כמו אבא שמשלם דמי כופר עבור בנו. זאת דעתי בכל אופן.
ביקורת , מבקר המדינה וכו. אני לא מאלו שיוצאים להפגין בחוצות העיר מכל מיני סיבות. אולי אני מפחד "מה יגידו השכנים". סביר להניח שמי שהיום מפגין נגד, מחר יגיע תורו של הנגד להפגין נגדו וככה הגלגל חוזר על עצמו.
תמיד ישנם אלו שמפגינים על הכל מכוון שאולי אין להם מה לעשות בבית. זכויות הפרט, חזרה לטבע או הגנת הצומח. משהו כמו במגרשי הכדור רגל.. יש אוהדים שרופים ויש חוליגנים מקצועיים שפשוט צורכים אדרנלין.
הבחור בחנות ממשיך לשאול אותי בנוגע "לאדון נתניהו". הוא צריך ללכת או להשאר? זה משהו כמו לשאול כמה זמן ולדימיר פוטין ישאר בשלטון. השאלה היא יותר איך יראה היום שאחרי. ברוסיה אנחנו לפחות יודעים שבסוף כנראה "פוטין" אחר יגיע לשלטון.
אבא שלי ז"ל שהיה בסיביר תמיד אמר לי הם צאצאי הטטרים. הם פשוטלא משתנים. על עם ישראל נאמר פעם שהם "קשי עורף" אז לך תדע מה באמת מחכה לנו בעתיד. כנראה שכרגע אחדות זה הדבר הכי חשוב. מעניין הצבא למרות הכל עובד כמו מכונה משומנת. באוקריינה, לעומת זאת, הם כותבים על אלפי חיילים שנוטשים את העמדות. הממסד הדתי חרדי הוא צבא בפני עצמו. הכל יישק על פי רצון החכמים והגדולים. יחי "הדמוקרטיה". כולי תקווה שהעם בכל זאת יתאחד וילמד מאירגונים שכאלו. בגדול אבא שלי ז"ל היה קצת הרבה עבור רוסיה. הוא הבין שיש בעולם אנשים שמבינים שליטה רק בעזרת כוח. האם זה אכן ככה. לא יודע אולי כן נשאיר קצת דברים לאמצע.
רפורמה משפטית, המלך שצריך ללכת הביתה או שוויון זכויות לכל בריאת האל. אני רחוק מהתגשמות החלום של האמא. לא למדתי משפטים ואני לא מהנדס. אני מבין שאחרי שהבריטים עזבו את הארץ, עשו בארץ משהו כמו חתוך והדבק ובנו מערכת משפטית כל שהיא. אני מבין "אם זה עבד עד היום למה לשנות". מה שקצת מצחיק אותי שלשני הצדדים יש סוללת אנשי חוכמה שבקיעים בנושא. כל אחד והטענות שלו עד למריבה וכעס תהומי.
מזל שבעת צורך כולם עלו על המדים ויצאו להגן על המולדת. עכשיו לאחר שנה אני קורא שבכל זאת נשאלת השאלה "אולי הכל בגלל הטייסים" שיצאו למחאה. למה הם לא חוקרים לכוון "אולי הכל בגלל תלמידי הישיבות החרדיות שלא התפללו נכון" אולי אם הם בעוד מועד היו מבינים שלשרת בצבא זה חלק "מעבודת האל" הם היו חוסכים הרבה עוגמת נפש לעם ישראל. ככה נראה לי, למרות שהטענה היא שהם משומרי המלכות והמבין יבין.
כנראה שאנחנו בכל זאת צריכים ביקורת עצמית ואולי גם משהו מלמעלה שיבקר אותנו. אני נזכר בימים שעלינו לאוטובוס, קנינו כרטיס ובאחת התחנות עלה המבקר הידוע עם הכובע. אין חברה בריאה בלי מערכת ביקורת טובה כמו שאין מפעל יצור מצליח בלי מערכת בקרה משוכללת.
אני לא ממש בעסקי הפוליטיקה, אני חייב להזהר מכוון שאני לא גר בארץ ואילו שמה בארץ אבותי מדובר בחיים ומוות. אבל בכל זאת מידי פעם אני מרשה לעצמי לכתוב אולי בכל זאת משהו במילים יוסיף, יעודד או סתם יעזור לקורא להעביר את הזמן.
על מלחמת "חרבות ברזל" אני שומע דרך הרדיו. מאזין להורי החטופים, הורים שאיבדו ילדים והם ממש רבים. כל אחד זה עולם שלם. את זה למדתי על בשרי. אני שומע רעיונות על "רוח הקרב ועל חברה צעירים, אנשי מילואים שמבלים חודשים הרחק מהאישה והילדים. אני שומע עדויות של מפונים. מתקשר מידי פעם למשפחה בקיבוץ סער שזה היום כאין השכונה הצפונית של נהריה ונזכר בטיול האחרון שעשינו לקיבוץ חניתה. אמא שלי הגיעה לחניתה בשנת 1938 את ההורים של "מתי כספי" היא הכירה עוד בצעירות. לימים אחרי שהיא התעלמנה, הייתה בידידות עם בן "עמי פכטר" ראה ערך "מושב בן עמי". גם הוא נהרג בקרבות, שיירת יחיעם והוא רק בן 28. היום התושבים נאלצו לפנות את קיבוץ חניתה.
ביקורת היא דבר מאוד חשוב. מלחמת חרְבות ברזל. מה יהיו המסקנות. מי ילך בסופו של דבר הביתה ומי יישאר זה עדין בגדר סוד. ישנם תמיד אלו שמעדיפים שסודות ישמרו במרתפים אפלים. אומרים שההיסטוריה חוזרת על עצמה מכוון שטבע האדם אינו משתנה. האדון ולדימיר פוטין הוא מאין מודל משופר של יוסף סטלין והמבין יבין. בכל אופן אם אנחנו כבר עוסקים בביקורת אני יותר שייך לתקופה של מלחמת יום כיפור. אולי בגלל שהרמטכ"ל באותם ימים בעת היותו אלוף פיקוד הצפון, התגורר בטבעון. אני לא מזכיר שמות בשביל מה. אנחנו בכיתה ד, ערב מלחמת ששת הימים, למדים בבית ספר דגניות. הבן לומד בכיתה המקבילה הוא משהו כמו "מלך הכיתה" נו טוב לא לכל אחד באותם ימים היה אבא שהוא מפקד גדול בצבא.
יצאתי לחפש אותו, את הרמטכל של אז בעקבות סיפורי הביקורת על "חרבות ברזל". לאחר כחצי שנה קמה ועדת חקירה ממלכתית. קטן עלינו .אנחנו עוד מעט כבר שנה אחרי ועדין לא רואים את האור בקצה המנהרה.
דובר אז על -המחיר היקר של המלחמה באבדות לצה"ל, והעובדה כי צה"ל נתפס לא מוכן, הן מבחינה מודיעינית והן מבחינה מבצעית. הייתי אז בן שבעה עשר. אני עדין זוכר טוב את קולות הבכי ברחוב. נחום השכן ממול, גדי השכן ליד, רוני האח של.... ועוד רבים אחרים שהכרתי מבית הספר, הרחוב, הבריכה ועוד. בטבעון של אז כולם מכירים את כולם.
בתשע עשר ימי לחימה נהרגו כ2300 חילים. מחציתם היו אנשי שיריון. תשע עשר ימי לחימה וכל כך הרבה חללים. קמה ועדת חקירה. הרמטכל התנגד. בראש הוועדה עמד נשיא בית משפט העליון ולצדו אנשי צבא בכירים. הוועדה ממליצה לפטר אנשי מפתח ומדברת על יהירות יתר של העומד בראש הצבא.
בימיה הראשונים של המלחמה היה דדו בין היחידים שהצליח לשמור על אופטימיות וקור רוח בניגוד לשר הביטחון, משה דיין, שדיבר על "חורבן הבית השלישי". דובר על דיווחים על הצלחות שלא היו, או נאמר "אנחנו נמשיך לתקוף ואנחנו נמשיך להכות ואנחנו נשבור להם את העצמות. אני עוד לא רוצה להתחייב כמה זמן זה ייקח לנו". היה פער גדול בין המציאות לבין התבטאויות באמצעי התקשורת.
לאחר קרבות בלימה קשים ואבדות רבות הן לכוחות הקרקע והן לכוחות חיל האוויר, נבלמה לבסוף המתקפה על הישגים אלו שילם צה"ל באבדות רבות. .
הןעדה מדברת גם על אחריות אישית. דובר על עוול אישי והרמטכל טוען להגנתו כי הוועדה לא המליצה על סנקציות כלשהן נגד הדרג המדיני. בקיצור רק בן חמישים ובשנת 1976 דוד אלעזר נפטר מדום לב.
תמיד יש משהו בהיסטוריה שחוזר על עצמו. אנשים פשוט לא משתנים.
חופשת הקיץ מאחורינו. אנחנו הגמלאים, יוצאים לחופשה לפני ואחרי, כלומר לפני חודשי הקיץ ואחרי. יותר זול ופחות צפוף. נוסעים מכוון שככה מקובל עם או בלי הקרוון. גר כבר מעל ארבעים שנה בחול. מטייל גדול אני לא. "אין כמו בבית".
הקיץ הראשון בלי הבית של אבא קצת מוזר . בגרמנית והולנדית אומרים "הרגשה לא ביתית". אני מדבר לאחרונה הרבה עם האשה על הנושא. היא מזכירה לי שמנוסטלגיה אי אפשר להתקיים. "הרגשה ביתית" לעת זקנה היא כנראה בעיה של הרבה מהגרים.
עושים תוכניות, לבקר בארץ. לבקר במולדובה, את המצבה לזכר יהודי הכפר היכן שאמא נולדה. מולדובה של היום, בסארביה של פעם. שנת 1941 וטיהור יהודי מזרח רומניה. אין כבר עם מי לדבר שמה אבל בכל זאת רציתי לספר לסבא, סבתא ורבים אחרים מה קרה באחרית הימים בארץ ישראל. יהודי בסארביה ובוקובינה לא חיו באזןר עוטף עזה וגם אין השוואה במספרים אבל בכל זאת שמתחילים להפיץ שקרים על היהודים התוצאות אינן מאחרות לבוא.
גנט אוהבת את צרפת ואני מעדיף אוכל גרמני. משהו כזה. לטוס למולדובה? אני חושש שמה האדון פוטין יממש חלק מהאיומים. לישראל אני אגיע יותר מאוחר להשתתף באזכרה.
חברה של זנט נכנסת לביקור ומספרת על איזור יפה בגרמניה. לוקחים את הכלבים לסבתא, מתניעים את הרכב ואנחנו כבר בגרמניה. בדרך אנחנו נזכרים בחברים מהעבר הרחוק שגרים אי שם לכוון שוויץ. יש לנו את הכתובת אבל אנחנו לא בטוחים אם הם עדין גרים שמה. ארבע שעות נסיעה ואנחנו כמעט בשוויץ. אני לא ממהר ועוצרים לישון באיזה כפר קטן, מלון עם אוכל ביתי. סוף טוב הכל טוב. החברים בבית ,הם קיבלו אותנו בחיבוק גדול ויש גם היכן לישון.
שמאל קיצוני, ימין קיצוני. בסוף כולם נפגשים היכן שהוא. אומרים לפעמים שהם אומרים את מה שאחרים חושבים. האחד רוצה להרוג או לגרש לים השני מאמין בשוויון זכויות, אהבה לזולת והדברות. בהולנד הימין הקיצוני ניצח ועל מנת שכולם יהיו מרוצים, שכרו ראש ממשלה מבחוץ.
אני כהרגלי קורא כל יום את מהדורת האינטרנט של העיתון. אני במקור שמאלני בכל רמח אברי. . שמאליים, איטרים, או איטרי יד ימינם הם אנשים אשר מיומנים בשימוש בידם השמאלית. ישן תמיד בצד השמאלי של המיטה. לועס בצד שמאל ואם פעם שיחקנו כדור רגל ברחוב, השתמשתי ברגל השמאלית.
לעת זיקנה, כלומר בתחילת שנות השישים נודע לי שאני שייך לאוכלוסיה עם "ריכוז בררני" ככה אני קורא לזה או " ריכוז בררה". המקצוענים אומרים "הפרעת קשב וריכוז" למרות שלי זה לא מפריע.
שמה למדתי לראשונה שבמקור אני בעצם בעל מערכת עצבים ימנית. אולי אפילו קיצונית. מדובר שאצל בעלי "ריכוז בררני" החלק הימני של המוח קצת שונה.
"ריכוז בררני הוא תורשתי" לכן הרבה יהודים הם או "איינשטיין " ככה לפחות האמא חושבת- או שהם נולדו "בחלם". חכמי חלם (ביידיש: די כעלמער חכמים) - ביטוי שנוצר בפולקלור היהודי במזרח אירופה, לפיה הפכה בזמנו העיר חלם שבפולין למושא של בדיחות בתור עיר של טיפשים.
אבא זכרונו לברכה היה בפולין חבר בתנועת "ביתר". בארץ מפלגת העבודה. אהב תמיד להתווכח עם החברים מרחוב הבונים. אני מדבר על שנות השישים , משה דיין רשימת פועלי ישראל (רפ"י). אני עדין שומע אותם אומרים אחד לשני "אתה לא מקשיב" וככה תמיד הכל התנהל. אנשים מדברים ומדברים אבל קשה להם להקשיב אחד לשני. אולי הם גם לא יכולים מכוון שתמיד משהו צריך להשאר בצד השמאלי או הימני של המפה.
גם יהודים נוטלים חלק נכבד בהפצת שקרים על ישראל – אני כהרגלי קורא את מעריב מכוון שזה בחינם. ממש לקרוא את כל האותיות אני לא יכול. מי שסובל בריכוז בררני, בדרך כלל עובר רק על הכותרות. יהודים באופן כללי יכולים להיות הכל. דוברי אמת או לשקר. גדלתי בארץ אבל משום מה אני כבר שנים בגולה.
בּוֹר שֶׁשָּׁתִיתָ מִמֶּנּוּ – אַל תִּזְרֹק בּוֹ אֶבֶן. יש היום יהודים, ישראלים וכאלו שהם גם זה וזה. הרבה אנשים היום מנסים לעלות לרגל להולנד. הם מגיעים לבד או עם כל המשפחה. תמיד מחפשים פה בעלי השכלה. אחרים כותבים שנמאס להם מהולנד ומוסיפים שהם מרגישים פה חרא. אז למה באמת לירוק לתוך הבאר שממנה אנחנו עדין שותים.
אני לא בטוח שתמיד אפשר לחיות בכוח הזרוע. יעקב ןעשו כנראה אף פעם לא יהיו חברים. אז אולי משהו באמצע. האדון נתניהו הוא לא מלך ישראל וגם זה שיבוא אחריו לא יהיה. מדינת ישראל לא קמה סתם ככה מאין. הרבה דם נשפך עד שההורים שלנו הגיעו למחוזות הילדות שלנו. סביר להניח שאנשים יצטרכו למצוא שיטה יחודית -יהודית -ישראלית מעבר לקריאות רק דמוקרטיה. בכל אופן יהודים הם לא טלית שכולה תכלת. גם הם יכולים להפיץ שקרים, לסלף אמת או להתכחש אם רק רוצים הכל יכול.
חופשת הקיץ כבר מאחורינו. אנחנו דוהרים לכוון דרום גרמניה. ביקור קצר אצל חברים. עוד חמש מאות קמ עד השיחרור. אני לא ממהר לאף מקום אז אנחנו עוצרים באיזה כפר קטן, לוקחים חדר במלון ומזמינים ארוחה עם אוכל מקומי. אני יודע מה זה טעים או לא. באירופה של היום חסרים הרבה מאוד טבחים. זה כבר לא כמו פעם. אני שמח שלפחות מצאנו מסעדה עם אוכל פחות או יותר ביתי.
גם יהודים נוטלים חלק נכבד בהפצת שקרים על ישראל – יצא לי במשך השנים להיות כמה וכמה פעמים בגרמניה, תערוכות עבודה וכו. חייב לומר שמעט מאוד דברתי עם גרמנים על ימי המלחמה. לפני הרבה שנים הכל היה בגדר "עוברים לנושא אחר" . אני זוכר את תחילת שנות השמונים בגרמניה. כל אדם מבוגר שעבר ברחוב, הייתי בטוח שהוא היה אי פעם קצין סס.
ארוחת בוקר בדרום גרמניה אצל חברים שמשום מה לא ראינו שנים. אני בנתיים יותר קרוב לנושא השואה מהצד של שואת יהודי רומניה. אנחנו מדברים ואני מספר להם. הם יותר צעירים ממני ולא יודעים הרבה. החבר מספר שהאח שלו עוסק בחקירת העבר והיכן היתהה המשפחה באותם ימים. כמו בדרך כלל האבות לא דיברו הרבה. הוא מוציא בזהירות תמונה של הדוד. הוא מספר שהוא זוכר את אח של אבא שלו בתור ילד קטן. הוא נהג לשבת על הברכיים שלו ומוסיף שהדוד היה אדם מאוד נחמד.
לתמונה של הדוד במדי הגסטאפו הם הגיעו במקרה דרך האינטרנט. הדוד שירת בצרפת, התברר שבתור חייל צעיר הוא היה אלים ובעל דרגה. החבר ממשיך לספר שאחיו חבר בקבוצה היסטורית שרוצה ליצור קשר עם משפחות בצרפת שאולי סבלו מנחת זרועו של הדוד, אולי לבקש סליחה.
אני מספר לקורא על אותו דוד של חבר גרמני מכוון שאומרים ששקר מוצלח יסחף אחריו יותר מאמינים מאשר אמת – השקר אודות היהודים בכלל לא צמח ביום אחד. השקר אודות היהודים היה בעולם עוד לפני שהאדון היטלר תיכנן איך להפטר מהם. ראה ערך הפרוטוקולים של זקני ציון – ההיסטוריה של שנאת יהודים ועוד.
טוב בנתיים אנחנו כבר חזרה בהולנד. אני שוכח שאני בעצם כבר גמלאי אז מה עושים מחר ......
יום טוב לכולם, תחזיקו מעמד מכוון שעל פי טבע הדברים אחרי יום גשום וסגרירי השמש תמיד זורחת.
